אמנם נוח להגדיר הבדלים אתניים, אך אין להרבות בחשיבותם. אין להישען על סטראוטיפים נוקשים כגון “אף יהודי”, “איטלקי”, “אסייתי”, “אפריקני”. נהוג לראות צורות המכונות “Caucasian” (“לבן”) בקרב אסייתים או אפריקנים ולהיפך.

ישנם כל כך יוצאים מן הכלל שבסוף לא ניתן ליישם את הכללים! על כן, עדיף לדבר על עור עבה, גב אף פחוס או רחב, קצה בלתי מוגדר, מבלי להתחשב בדת או בשיוך האתני.

אילו דפוסים אתניים בכל זאת ניתן למנות?

חקר הגיוון האתני מקבל משמעות גדולה, לאור הביקוש ההולך וגובר לניתוח אסתטי להשגת מראה “אירופי”.

– האף ה”לבן” הוא הסטנדרט האסתטי הדומיננטי, כפי שמוצג באמצעי התקשורת

– האף האפריקני ה”שחור” אינו קיים בקרב כל השחורים, וקיים גם בקרב בעלי מוצא מעורב

– האף האסייתי הוא שילוב בין שני הנ”ל. האף הים-תיכוני, בעל קימור וקצה צונח, נפוץ גם באירופה

– האף הלטינו-אמריקני, הרחב ובעל הקצה הנסוג וזווית אף-שפה חדה, נפוץ פחות באירופה.

על אילו קריטריונים מתבסס הקטלוג?

הוא מבוסס על שני מדדים: מדד האף ומדד הקצה, הנשענים על ההבדלים הנפוצים בגודל, בצורה ובכיוון של מבנה העצמות והסחוס.

– מדד האף: זה היחס בין הרוחב לאורך. המדד נמוך מ-60% באף ה”לבן” הארוך והצר. הוא נע בין 60 ל-65 אחוזים באף האסייתי. הוא גבוה מ-65% באף האפריקני הרחב והקצר, בעל נחיריים פתוחים. האף האפריקני, אם כן, רחב יותר וארוך פחות מה”לבן”, מה שמעלה את מדד האף.