קיימות אינסוף צורות אף שונות. אך באופן אינטואיטיבי וספונטני, ישנה מעין תמימות דעים באשר לאף יפה או חסר חן.

מעבר למום בולט, שני מרכיבים גורמים לאף להיראות יפה: יחסים מובנים והרמוניה ביחס ליתר הפנים והגוף. ניתן לכמת את הפרמטרים האלה בצורה מספרית, ומכאן ניתן לזקק נתונים מדויקים באמצעות האבחנה האסתטית.

הצורה ה”אידיאלית” של האף, בקרב נשים וגברים כאחד, היא רעיון שאת שורשיו העמוקים מובילים אותנו עד לתפישת היופי עצמה. לא ניתן לפשט זאת לרמת הקווים והמספרים, משום שישנו מקום לאמנות טהורה שחומקת מכל תיאור.

עם זאת, אם נבחן את היופי באופן כללי ופנים מסוימים שעל יופיים אין עוררין, אמנים ומנתחים פלסטיים מצליחים להגדיר מאפיינים ויחסים מסוימים שמייצגים את האידיאל האסתטי. ליאונרדו דה וינצ’י היה מבין הראשונים שחקרו את היחסים המושלמים של הפנים.

מאות שנים לאחר מכן, ב-1993, מנתחים כמו בירד והובאר חידדו את הרעיונות הללו. שאיפתם הייתה להבין יופי מהו על מנת לשפר את תווי הפנים של מטופליהם. על כן, הם עדכנו, בעזרת נוסחות מתמטיקאיות, את בחינת הזוויות והיחסים. זה מה שבעגה שלנו אנו מכנים “אבחנה אסתטית”. זה גם מה שאנו מנסים לקודד בתכנת הפרופילומטריה הממוחשבת.

האבחנה היא מהלך קבוע בכל שלבי הטיפול, החל מהביקור הראשון. הפעם השנייה מעמיקה יותר בזמן ההדמיה על בסיס צילומי המטופל או המטופלת. הפעמים השלישית והרביעית מתרחשות בזמן הבדיקות הקדם-ניתוחיות על מנת לסלק את הספקות הנותרים. הפעם החמישית מתרחקשת בזמן הניתוח עצמו. בפעם השישית, לאחר הניתוח, ובאופן כללי בכל פעם שמתעורר צורך במבט ביקורתי כלפי תוצאה מסוימת.